לקח לי זמן להבשיל לאמנות פלסטית. במשך השנים חלמתי לעסוק בזה, אך האחריות לקיום משפחה, הנסיבות שעוד לא הבשילו, ואהבתי לדברים שעסקתי בהם במהלך השנים, דחו את ההתחלה.
עם השנים רכשתי מיכשור, שנצרכתי אליו בעבודתי בפיתוח מערכות, ביודעי שביום מן הימים אנצל אותו, גם למה שאני עושה היום.
יום רביעי אחד, סוף 2008, בעיצומו של המשבר הכלכלי של אותה שנה, חזרתי מלקוח לאחר סיום פרוייקט, ביודעי שבזמן הקרוב לא יכנסו פרוייקטים חדשים. תדלקתי, קיבלתי עיתון, ונכנסתי לחנות פרספקס כדי לקנות מעט חומר גלם ולפסל, עד יעבור זעם המשבר.
בחצות הלילה, עיני רוצות לישון, קראה לי זוגתי מהמטבח, והראתה לי בעמוד צדדי בעיתון שהבאתי, מודעה קטנה – קול קורא לאמנים להציע את עבודותיהם לפסטיבל האור הראשון בירושלים.
ההתרגשות גדולה, הרי זה מה שאני רוצה לעשות. אני נוסע לירושלים, מודד, בודק, ומגיש הצעה נועזת בהתחשב בהיותי "ירוק", היה זה הפסל אצבעות של אור. הפסל מאושר, אך בדגם קטן וזול יותר. אני ממקם אותו בגן הארכיאולוגי היפהפה מרכז דוידסון, ומוסיף פסל נוסף – אש חיים.
הפסלים יחודיים. אנשים באים, עומדים, מתחברים, מחמיאים, באים שוב – אני מאושר.
פרופיל אישי קונספציה מחשבות לעתיד תמונות מהחיים תודות